העייפות של הבוקר, שתוקפת אותי בדרך כלל כשאני ממתין לאוטובוס ושואל את עצמי בלב מה אני עושה כאן, בשעה כזאת, ער ועומד במקום ישן מתחת לשמיכה, מתעלת את המחשבות שלי לכל מיני כיוונים מעניינים.

הבחור עם הזיפים והאוזניות השחורות הגיע לתחנה כמה דקות אחריי. יש לי מקום קבוע כשאני מחכה לקו 504, שאומר הישענות על עמוד תאורה שצמוד לדופן החיצוני של תחנת האוטובוס. אומנם זה לא בישיבה, אבל התחנה עצמה עושה על כל המקום הזה צל, שמאוד הכרחי בסוף אוגוסט, ולא מגיע, למרבה האירוניה, לספסלים שבתוך התחנה עצמה. עמדתי שם, נשענתי על העמוד, ניסיתי להזכר למה אני ער, כשאותו בחור עם זיפים הגיע מעבר לפינת הרחוב, עם סיגריה ביד.

כמובן הוא נעמד ישר לידי, וחסם את מנת אוויר הבוקר שלי בקיר של עשן. נו. קורה. אני כבר רגיל, והעייפות רמזה לי שהרבה יותר טוב להשאר ולספוג קצת עשן מאשר להפעיל את הרגליים ולהוציא אנרגיה על מציאת מקום אחר ומוצלל לחכות בו. גם ככה האוטובוס כאן עוד שתי דקות. שטויות.

בזמן שהוא עישן עליי, נזכרתי במשהו שאפפרת אמרה, לפני הרבה שנים. ישבנו בדיזינגוף סנטר עם כל מיני אנשים שלא ממש חיבבנו. אחת מהן, בחורה מעצבנת במיוחד, הייתה מאלו שאהבו להשוויץ ביכולות העישון שלהן. “אין, אני מכורה, שלושים קופסאות ליום, אחרת אני לא מתפקדת”. והיא אכן הורידה קופסאות בקצב מטורף. סיגריה אחרי סיגריה אחרי סיגריה. אוויר נקי? עזבו, יש ניקוטין. רק מה, בתור מעשנת בעצמה, אפפרת שמה לב שהבחורה הזאת לא הייתה מכורה ולא נעליים. מכורה לפוזה, אולי. אחרי הסיגריה השישית בעשר דקות שהיא סיימה, אפפ לקחה אותי לצד וביקשה ממני לשים לב לעובדה שהבחורה הנ”ל בקושי מעשנת. היא פשוט מחזיקה את הסיגריה הבוערת ביד, נותנת לעשן להסתלסל למעלה, אבל מספר הפעמים שהיא ממש שואפת אותו קרוב לאפס.

ככה בדיוק הבחור עם הזיפים עישן. רוב הזמן הסיגריה הייתה מונחת ביד שלו. פעם בחצי דקה הוא לקח איזו חצי שאכטה, ובסופו של דבר, כשהסיגריה עוד הייתה חצי שלמה, פשוט זרק אותה באלגנטיות וקוליות אין קץ על המדרכה.

פתאום חשבתי כמה נחמד אם הייתה לנו כאן מדינת משטרה אמיתית. אם פתאום, משום מקום, היה מגיח שוטר מבין השיחים, מבקש בנימוס מהבחור להוריד את האוזניות השחורות שלו, להציג תעודות ולתת לו קנס כל ליכלוך. כן כן. הרי יש קנסות כאלה. הבחור הזה אפילו לא טרח לכבות את הבדל שזרק, שלא לדבר על ללכת את החמישה מטרים שהפרידו בינו לבין הפח-מאפרה הקרוב. קנס. קנס על הזילזול בסביבה (ויש לציין שעיריית רעננה עושה עבודה משובחת - הרחוב היה פשוט מצוחצח, ובדל הסיגריה היה פיסת הלכלוך היחידה בכל שדה הראייה שלי). קנס על הליכלוך ועם הזיהום. על זה שחלאס, יש סטנדרטים, סביבתיים וחברתיים, שפשוט הולכים ונעלמים. אם כשאני הייתי קטן ההורים שלי היו נוזפים בי אם הייתי רק חושב על להשליך עטיפה של ארטיק על הריצפה, הרי שהיום לאף אחד לא באמת איכפת.

ואם כבר אז כבר. גם לראות קנסות לנהגים עבריינים, אבל לא כאלה שקל לתפוס (סטייל “עצרת סנטימטר אחרי קו העצירה, קבל קנס”), יהיה נחמד. זה אפילו לא קשה. אם משטרת התנועה תצא לסיורים אמיתיים, בתנועה, בכבישים, ולא במנקודות מארב נוחות, היא הרי תתפוס את הנהגים הנ”ל, שחותכים ונוסעים בנתיב הנגדי ולא נותנים זכות קדימה ומה לא, בקלות.

ומכאן אני יכול לפתוח רשימת קיטורים שלמה! על הבוקר! יאי! למשל, הייתי שמח שהיה עונש מוות על כאלה שהולכים לקופת האקספרס עם עגלת קניות מלאה, או אנשים שמנים ומעצבנים שעוקפים אותך בתור לדואר כי “אני כאן רק לאסוף חבילה” (אה, פשוט כי אני פה בשביל להתחתן, באמת לא כדאי שסתם אעכב אותך), או סתם לכל מיני מנכ”לים ובוסים שהחליטו שיום העבודה צריך להתחיל בתשע בבוקר במקום, נניח, בשתיים בצהריים.

יאללה. בואו נעשה מהפכה. ואם לא מהפכה, אז לפחות עוד כמה שעות שינה כל בוקר, כדי שכל המחשבות המוזרות והקצת פאשיסטיות האלה ירגעו קצת. בבקשה?

על כל מייל בתפוצת נאט”ו שאני מקבל יותר מפעם אחת ממכרים (דהיינו, מישהו שאני מכיר אישית, אבל עדיין חושב שזה לגיטימי להפציץ את התיבה שלי באותו מידע מליונתלאפים פעמים), שמזמין אותי לכל מיני אירועים פרטיים, או מעביר לי בפרוורד כל מיני שטויות, או עושה כל דבר שפולש לי לתיבת הדואר באופן מעצבן מאוד ולא אישי בכלל - אני נכנס לאתר שאני יודע שמקושר לספאמרים, ומכניס לשם את כתובת הדואל של מי ששלח לי את אותם מיילים אומללים. הבנת את זה, עומר?

מי איתי?

הפוסט הזה הולך לכלול שני וידויים מרגשים. הראשון הוא שאני, בסך הכל, כמעט לא שומע רדיו. בתכל’ס לפעמים נדמה שאני דווקא צרכן די אידיאלי לגלי האתר. הרי אני אוהב מוזיקה, מאוד אפילו. אני הולך ללא מעט הופעות, מכיר לא מעט אנשים שגם הם, כמוני, חובבי מוזיקה, ומתעניין באופן כללי בכל מה שקורה בסצנה המוזיקלית.

אבל רדיו? לא, תודה. פעם בדי הרבה זמן, אם אני במקרה באוטו בשעה הנכונה, אני נותן את הכבוד הראוי ל”רוק בישראל” ברשת ג’, אבל יהיו כאלה שיגידו שאני לא ממש אובייקטיבי. מדי פעם גם יוצא לי ליפול על תוכנית מעניינת ב-102, אבל אלו מורכבות בעיקר מדיבורים. מוזיקה ברדיו? לא. תודה.

אני, הרי, איש של הרגלים ושל חוסר סבלנות. אוסף הדיסק שלי מוזער מזמן אל תוך האייפוד, שמלווה אותי כמעט לכל מקום אליו אני הולך. גם את האוסף צמצמתי לאחרונה לרשימת השמעה חכמה הכוללת את השירים שאני אוהב במיוחד, והם בעיקר אלה שרצים אצלי, ב-suffle, בנגן. מסכן השיר שאני לא כל כך אוהב שיתגלגל לו במקרה לאוזניים שלי. זמני קצר, סבלנותי לא קיימת, וכפתור ה-Next תמיד זמין. רק מה, ברדיו אין כפתור Next, וגם הסיכוי שאני אפול על שיר שאני לא אוהב גדול בהרבה משכזה יופיע לי פתאום באייפוד.

אז לא. רדיו זה לא בשבילי. לנסיעות ארוכות (וגם קצרות, בעצם), אני מכין תמיד כמה דיסקים מגוונים בשביל להעביר את הזמן. במשרדי העבר, בהם השותפים התענגו על זוועות רדיופוניות כדוגמת “מנהרת הזמן” הנוראית, תמיד היו לי אוזניות בהישג יד. אחד הדברים שהכי שנאתי בצבא הייתה הכפייה לגלגל”צ, שכן שם, בגלל איזו פקודת מטכ”ל מטופשת, אסור לחיילים במדים להיות עם אוזניות, ואף אחד במדור לא הסכים לסבול את המוזיקה המוזרה שלי. מה מוזר בפליימינג ליפס רק אלוהים יודע.

זה היה, בעצם, הווידוי הראשון. השני, שיגיע ממש עוד מעט, מתייחס לכל מיני ידיעות שפורסמו בעיתונים שבוע שעבר לגבי פלייליסט ברשת ג’. התחנה עבדה בשנים האחרונות בשיטת פליליסט, אך לאחרונה, לאחר עשרות כתבות וטענות וצעקות מצד יותר מדי גורמים, החליטה לבטל את השיטה. שמחה והמולה! רק מה, אז גילו שגם בלי השיטה רשת ג’ נוקטים בסוג של הוראות לעורכים, רק שהפעם במקום שאת ההוראות הנ”ל תכתיב וועדת פלייליסט, הן מוכתבות מהשירים המדורגים גבוה במצעד השבועי של התחנה. אבוי.

והנה הוא הווידוי: אני לא חושב שיש רע בשיטת הפלייליסט. להיפך.

בשביל להבין את הדעה הזאת צריך קודם להבין מה שיטת הפלייליסט אומרת. העניין הוא למעשה הכתבת קו מוזיקלי על-ידי הנהלת התחנה, שמחייב את עורכיה. זה נעשה על ידי הרכבת רשימת שירים. הרשימה מחולקת לכל מיני קטגוריות. למשל, עורך מוזיקלי יכול להיות מונחה לשבץ לפחות שיר אחד מתוך שירים שמוגדרים כ”להיטים השבוע”, שני שירים שמוגדרים כ”שירים רגועים”, “שיר מזרחי” ועוד כמה שירים כראות עיניו.

מהרעיון הכללי הזה, היישום עצמו נתון בידי מנהלי בתחנה. גלגל”צ, למשל, ידועים בכך שהם מנהיגים פלייליסט מאוד מצומצם ולא באמת נותנים לעורכים המוזיקלים, רובם צעירים שעדיין לא הספיקו ללמוד את המקצוע, בחירה אמיתית במה שהם יכולים להשמיע למאזינים. אפשר בקלות לזהות תחנות כאלה, עם פלייליסט מצומצם - הן כל הזמן משמיעות בדיוק, אבל בדיוק, את אותם שירים.

הפלייליסט ב-ג’, למיטב ידיעתי, היה הרבה יותר רגוע: הייתה מחויבות מסיימת להשמיע הרבה פעמים את “שיר השבוע” שנבחר בישיבת הפלייליסט, אבל מעבר לזה לעורכים הייתה זכות בחירה יחסית רחבה של שירים, למיטב זכרוני ניתנה להם האפשרות להשמיע שירים שכלל לא עברו את “ישיבת הפלייליסט” שמחליטה האם גורל שיר הוא לאותה רשימה או מחוץ לה, בתדירות נמוכה.

באופן כללי, במידה ומיישמים את שיטת הפלייליסט בצורה טובה וחכמה, מדובר בכלי רלוונטי ואפילו די הכרחי למנהלי תחנות הרדיו, וזאת כדי לשמור על קו מוזיקלי אופייני. נכון, יש לשיטה חסרונות, כמו החשש שהפלייליסט יהפוך את התחנה ללעוסה ומחזורית, או ששישים טובים “יפוספסו” ולא יושמעו אף פעם. זה נכון, וזה קורה, אבל לא בלתי סביר להניח ששירים היו מפוספסים גם בשיטות עריכה פתוחות יותר.

זכותם של מנהלי התחנות לרצות שלתחנה שלהם יהיה קו עריכתי-אומנותי כראות עיניהם. בדיוק כמו שלעורך ראשי של אתר תוכן, למשל, יש אמירה ברורה לגבי אופי התכנים שיפורסמו אצלו. השאלה היא, אם כך, מי אלה העומדים מאחוריי הרשימה. האם מדובר באנשי מקצוע, או שמא בבעלי אינטרסים? וכמה העורכים מוגבלים לשיטה? האם היא נהוגה לאורך כל שעות היום או רק ב”פריים טיים” של הרדיו? האם היא מכוונת קהל יעד, או מעורבבת ללא מחשבת תחילה?

כמו ביותר מדי מקרים, מה שבאמת חשוב בתחנות הרדיו היא לא השיטה - אלא האנשים והרציונל שעומד מאחוריה.

עומס אחרי מחלף מורשה איפשר לקו 504 האלוהי לעצור ולהתעכב בסמוך לאוטובוסים אחרים. משועמם מהנסיעה, ומשום מה לא עייף בכלל, הסתקרנתי והצצתי לחלונות של האוטובוסים השכנים, שהיו, כך נראה, הרבה יותר עמוסים מהקו המרווח והנחמד שלי (כל השורה האחרונה בשליטתי! מוואהאהאה), ודרשו מהנוסעים להסתדר ולשבת, זרים מוחלטים, בזוגות הצפופים של כסאות האוטובוסים.

התופעה הזאת תמיד הייתה קצת מעניינת לי. תמיד כשאני עולה על אוטובוס עמוס בו אני צריך להתיישב ליד מישהו, אני עושה מהר בראש חישובים מהירים, שכוללים, חוץ מכיוון הסינוור של השמש, גם על יד מי כדאי לשבת. לזה יש אוזניות רועשות מדי, הזקנה הזאת מריחה כמו בית מרקחת, הבחור עם השיער הקצוץ נראה קצת לוקה בנפשו וכדומה. החוק הבלתי כתוב אך המנוסח להפליא שלי הוא לנסות למצוא מישהו או מישהי שנראים קרובים לי בגיל, ואוחזים במבט של “מה לכל הרוחות אני עושה באוטובוס”. הסיכוי שהאנשים האלה יטרידו אותי הוא, מנסיון, אפסי עד לא קיים.

יש עוד חוקים כאלה, לא כתובים, וההצצה הקצרה בחלון האוטובוסים האחרים חשף שלא רק אני מקיים אותם. אסור, למשל, להיישיר מבט במי שיושב לידך. זה בוטה מדי, ואפילו קצת מקריפ. אם מי שיושב לידך מוציא משהו מעניין, נניח ספר, או לפטופ, מותר להסתכל, אבל רק בפזילה, ובזהירות, שלא ישים לב. מי כמוני יודע שאנשים שמדביקים את העיניים שלהם למסך הלפטופ שלי כשאני, למשל, כותב פוסטים בזמן נסיעה, יכולים להוציא אותי מדעתי. אוקיי, מחשב, אוטובוס, זה מגניב, ואני יכול להבין ולהעריך מבט ראשוני, אבל בחייאת, להתמקד במסך כאילו זה היה מסך-אישי קטן במטוס? לא עניינכם. תתרחקו.

אנשים שיושבים ליד אנשים זרים באוטובוס תמיד יקנאו בזוגות המכרים שעלו ביחד, או יותר גרוע, נפגשו במקרה במהלך הנסיעה. אלה ידברו ויצחקו ויעבירו את הנסיעה בכיף, ומעבר לכך שזה קצת מפריע לשקט הנחמד שחלק מנסיעות האוטובוס עלולות לספק, זה גם מעורר מחשבות של בדידות, של ‘אוף, למה לי אין עם מי לחלוק איתו את הנסיעה’.

יש גם את אלה שמתיישבים קרוב לנהג ומנהלים דווקא איתו שיחות נפש. את אלה אף פעם לא הבנתי. האם הם מכירים אותו? או שסתם הגיעו למסקנה שאם זה מבלה את כל יומו בנסיעות חדגוניות במסלולים קבועים, הוא וודאי ישמח לחבר, אפילו זמני, איתו יוכל לנהל שיחה קולחת? אני לא יודע. זה תמיד נראה לי משונה, ואף פעם לא מצאתי צורך מיוחד להתחיל להכיר את הנהג שלי (בדיוק כמו שאף פעם לא הבנתי את כל ז’אנר פלירטוט עם מלצריות בפאבים). הוא ינהג, אני אשב בפינה שלי וארד בתחנה. הקשר שלנו מקצועי בלבד, תודה. לא צריך להכניס הכירות אישית לעניין.

אבל אולי, בעצם, זה רק אני? אולי זו הביישנות, או שנאת האדם הבינונית פלוס מינוס, או העייפות? אולי בעצם יש עולם שלם בחוץ, בו אנשים מכירים ומדברים וצוחקים באוטובוסים?

לפני די הרבה זמן נועה שאלה אותי איך אני מתנהג כשזרים מתחילים לדבר איתי באוטובוס. עניתי לה שאני בדרך כלל עונה להם מה השעה, או איפה זה יד לבנים, ובזה הקשר נפסק. היא אמרה שדווקא איתה מתחילים לדבר לא מעט, ושהיא כל הזמן לא יודעת איך להגיב. כמובן שהעובדה שנועה היא בחורה נותנת לה יתרון מיידי בעניין הזה (אני זוכר שראיתי פעם איזה בחור ניגש, בלי בושה, לבחורה אקראית באוטובוס ופשוט ביקש את מספר הטלפון שלה. בלי הקדמות, בלי הצגות, בלי כלום. היא סירבה, הוא אמר בסדר וחזר לשבת. היה מרנין, במיוחד הקטע שהיא סירבה). אבל זה באמת גרם לי לחשוב. איך אני אגיב?

מהיכרות עם עצמי - סביר להניח שאגביר את הווליום באייפוד ואעשה את עצמי כאילו לא שמעתי.

“אתה יודע, למרות מה שכולם חושבים, נמלים זו החיה שאוכלת, כקולקטיב, הכי הרבה בשר בטבע. לא אריות, לא בני-אדם. נמלים”. היא אמרה כשישבנו במטבח, שתינו כוס קפה, ובהינו בנחיל הנמלים שטיילו בנחת על השיש שמולנו, מחפשות פירורים שיוכלו לחמוד לעצמן ולהחזיר לקן, שנמצא איפהשהו בתוך סבך הצנרת שיש לנו מתחת לכיור במטבח. הייתי צריך לענות לה שאולי זה נכון, אבל היי, סביר להניח שמדובר גם בחיה שאוכלת, כקולקטיב, הכי הרבה קקי (מה יש לי עם קקי בפוסטים האחרונים, מה?) בכל חיק הטבע, ככה שאי אפשר לקחת אותה כדוגמה לשום דבר, אבל לא אמרתי את זה. גם כי זה לא עלה לי בראש באותו רגע, אבל יותר חשוב, פשוט כי היא לא אחת שכדאי להתחיל להתווכח איתה בכל הנוע לעובדות חסרות משמעות.

אחת לכמה שנים זה קורה. קן נמלים אקראי מגיע לדירה שלנו, מחליט שהשכנים נאים בעיניו, ומתנחל לו באותה צנרת סבוכה. קשה לפספס אותן. אומנם מדובר בנמלים מהסוג הקטן מאוד, אלה שנראות כמו נקודות קטנות כשמסתכלים עליהן מלמעלה, אבל הכמות שלהן מטורפת. כל יום, כל שעה, כמו במסדר צבאי מוקפד, הן מגדירות מטרה (למשל, השיש), ויוצאות בטור אחד מופתי כדי ללקט מזון. זה די מהפנט, בעצם.

לפני כמה ימים אמא שלי מצאה אותן במגירת הלחם. יש לנו כזאת. הן ניצלו את העובדה שמישהו לא אטם טוב את השקית בה נחה החלה, ופוררו אותה לגמרי. אמא שלי זרקה את מעט הפירורים שהיצורים הקטנים השאירו, ומיהרה לעטוף ולאטום את שאר המצרכים שנשארו שם. איך הנמלים האלו ידעו על מגירת הלחם, רק אלוהים, ואולי המלכה שלהן, יודעים.

אני, בדרך כלל, חי בשלום עם אותן פולשות קטנות. הן אפילו די חסכוניות, בעצם, מסתערות על פירורים וחוסכות את המאמץ הכרוך בהעברת סמרטוט או טיאטוא. אז נכון, יש משהו קצת מטריד בכל העניין הזה של נמלים במטבח, אבל נו, גם ככה כל מה שאני אוכל עובר את מסלול המקרר-מיקרו, והנמלים, שיודעות מה טוב להן, לא מעזות להתקרב למקומות האלה.

השלב בו בדרך כלל קורה המהפך הוא הזמן בו הנמלים מחליטות להיות קצת יותר אסרטיביות, ולצאת מגבולות המטבח. הו אז הן מגלות, די מהר, את אחד ממקורות המזון הזמינים והבלתי נדלים שיש לנו בבית: צלחת האוכל וצלוחית המים של פיץ’. החתולה הלבנה שלי חובבת אוכל יבש, שהנמלים מפוררות בקלות כדי לקחת בחזרה הביתה. באותה הזמדנות, לא מעט מהן מחליטות שבגלל שממש חם בקיץ אפשר להפוך את קערת המים לבריכת שחיה מאולתרת. נכון, טבילה בבריכה זו התאבדות וודאית בשביל החבר’הלך הקטנות, אבל זה אף פעם לא מנע מהן להשתכשך במים בהנאה.

ואז פיץ’ הופעת לייצור הכי מסכן בעולם. כמו כל חתול, בצעירותה הגברת הייתה ציידת מדופלמת, שרדפה אחרי ג’וקים והביאה לי בגאווה פגרים של זבובים לחדר. היום, במרומי גיל 18, היא עומדת חסרת אונים מול הנחיל האכזרי שפולש לה בצלחת. לפעמים היא אומרת להם מיאו, מקווה שזה ירחיק אותן .כשזה לא עובד היא פשוט חוזרת לחדר שלי בהכנעה, רעבה ומובסת, ונכנסת לדכאון קצר של כמה דקות, עד שכל העניין נשכח מזכרונה הלא כל כך מבריק, והיא מנסה ללכת שוב לאכול. וחוזר חלילה, עד שאני נחלץ לעזרתה, מנקה את הצלחת, מחליף את המים, ועומד על המשמר עד שהיא מסיימת לאכול, שהנמלים הקטנות לא יעזו לחשוב על לחזור לשם, פן ימצאו את גורלן האכזר בצורת נעל גדולה שנוחתת עליהן בעוצמה.

זה גם בערך הזמן בו פלישת הנמלים מסתיימת. כל עוד הן מתעסקות עם אנשים בגודל שלהן, הווה אומר, בני אדם, אני עוד סלחן. אבל ברגע שהן מנסות לפגוע בפיץ’, אני מוציא מהארון את כלי הנשק הכבדים, בדמות תרסיסים שונים ומשונים. ספריי אחד לפה, ספריי אחד לשם, ושמירה על קנאות מטורפת בכל הקשור לנקיון המטבח במשך מספר ימים, ואין שום זכר לאורחות הלא קרואות האלה. חבל. עכשיו צריך לחזור לטאטא אחרי האוכל.

הגעתי אתמול לבארבי בתחושה מוזרה. היא הייתה מורכבת מאיזה 90 אחוזים של עייפות, ועוד עשרה אחוזים של מצב רוח לא משהו. בתכל’ס לא כל כך היה לי כח להופעה, בעצם. בשעה מהרגע בו נכנסנו למועדון המעושן עד שפורטיס והלהקה עלו לבמה התלבטתי ביני לבין עצמי כמה יכעסו שלושת החבר’ה שתפסו איתי טרמפ אם אני פשוט אחזור הביתה ואשאיר אותם לגורלם במועדון, בלי דרך בטוחה לחזור הביתה.

כמובן שלא עשיתי את זה. גם בגלל שאני בן אדם טוב, ובעיקר בגלל שלפני ההופעה נתתי ליעל, שירדה מהאוטו לפני שמצאנו חניה כדי לקנות את הכרטיסים, שטר של 200, ותארתי לעצמי שאם אני לא אקח אותה הביתה היא לא תחזיר לי את העודף. ההופעה התחילה ב-23:00, המוזיקה נכנסה פנימה, עשתה לי טיול קטן בין האוזניים, מדי פעם גרמה לי להזיז איזו רגל לפי הקצב, או למלמל עם הקהל “אז כדאי שתדעי” אחד או שניים, אבל נו, זה לא היה זה. הופעות ללא מצב רוח זה מבאס. זה נותן הרגשה כזאת של רוח רפאים שנאחזת ברגשות אנושיים שנשכחו. פעם, הרי, היה לי כיף ממש בהופעה כזאת. מה קרה הפעם?

ואז הגיעה נקודת המפנה. כמה אקורדים שלא זוהו מההופעות הקודמות, מבטים מבולבלים של “איזה שיר זה, בעצם?”, ואז Inner Station. אומנם שמעתי את השיר הנפלא הזה ממש לא מזמן, בהופעות של מינימל, אבל עדיין. פתאום החידוש המפתיע בסט ליסט הצליח לגרש את תחושות הניכור, להעיף את כל העייפות מעבר לחלון ולקבור את תחושת הנאחס חסרת ההצדקה מתחת לאדמה. פתאום הייתי כאחד הקהל, צעקתי “Deep Down Below!” ביחד עם עידו אגמון וגיל סמטנה, וניסיתי לדמיין את מלכה שפיגל תורמת את קולה הנהדר לפזמון.

משם זה רק השתפר. אירוח קצת מוזר של שלומי שבן, שלא כל כך התאים לאנרגיות של ההופעה אך, לעומת זאת, הביא איתו את “איפה הסוסים”, היה מגניב. גם אלי דג’יברי, חמוש בסקסופון ומכנסי עור אדומים, עלה לבמה, ועזר להפריח חיים בביצוע הג’אז הקצת מאוס, לטעמתי, של נעליים. דבש בהדרן. גם חימושניגיגי. ואפילו עשרות הפרחות שעלו לא במה לא הצליחו להרוס את אין קיץ לילדות.

מה שמעניין אותי זה איך הכל התהפך בזכות שיר אחד. באופן כללי, ברוב ההופעות שאני הולך אליהן יש את השירים האלה, הנהדרים ממש, שעושים פתאום את כל ההגעה להופעה לשווה במיוחד. ‘אפור’ ו’קרול’ במאור כהן ופיטר רוט באמצע השבוע שעבר, ‘פרפר’ במוניקה סקס, ‘נאמנות ותשוקה’ בהופעות הנהדרות של אביב גדג’ (ששוב נעלם. אוף איתו), ‘מיהו המילל ברוח’ ומבול ברונה קינן.

אני חושב שפעם צריך לארגן סופר-הופעה כזאת, שתהיה מורכבת רק מהשירים הממש שווים האלה. שיר מפוצץ אחרי שיר מפוצץ אחרי שיר מפוצץ. בלי נפילות מתח. בלי המכות אפורות והלחיות נכונים והאני צריך אותכים. רק רגעים מוזיקלים טהורים. זה יהיה מגניב, ובטח יוכל להעביר לי את העייפות המעיקה הזאת שנפלה עליי לקראת השבוע החדש.

המטרה הראשונית שלי הייתה לנצל את העובדה שיום שישי הגיע, כדי לאפשר לעצמי 12 שעות שינה רצופות. זה לא הלך. הצלחתי רק 11. כפיצוי, מצאתי את עצמי חוזר למיטה בצהריים וגומע עוד שלוש שעות, ככה סתם, כי אפשר. ואז התעוררתי עם כאב ראש. זה לא קורה לי הרבה, במיוחד לא בעוצמה הזאת. אבל הפעם כן. מיגרנה כזאת, שכואב להזיז את הראש, או להסתכל לאור, או לשמוע צלילים. שכבתי על הגב וחיכיתי שזה יגמר, או שאני אעלם, או שיקרה משהו מעניין, אבל שום דבר לא השתנה. אז קמתי באיטיות, זזתי איכשהו מספיק כדי להגיע לאדווילים שבמטבח, לקחתי אחד, וחזרתי למיטה. אחרי שעה בערך זה איכשהו עבר, השאיר רק שאריות קטנות של כאב עמום מאחוריי העין. מוזר.

בכל מקרה, כאב הראש הזה מוכיח, בעצם, למה אני כל כך אוהב לכתוב בבלוג. כרגע, הבלוג הוא המקום היחיד שמאפשר לי לכתוב פסקאות פתיחה כאוות נפשי, בלי להתחשב בכלום. הן אפילו לא צריכות להיות קשורות לנושא הפוסט! אפשר לזרוק מה שיש לי בראש, או סתם אנקדוטה משעשעת שרציתי לכתוב אבל לא הייתה לא מסגרת מתאימה לנצל אותה, או להתחיל מ”אמצע הסיפור” שהפוסט אמור לספר. מה שבא לי, אפשרי. זה נהדר.

בכתיבה לטמקא זה לא ככה. שם צריך לזכור שפיסקת הפתיחה צריכה להיות אינפורמטיבית מאוד. הקוראים רוצים לדעת על מה האייטם, בדייקנות רבה, כדי שהם יחליטו אם הם רוצים לקרוא אותו או לא. אז יש את שאלות ה-מ’, ויש את מי דיווח, וכאלה. אין שום מרווח רשימה. כותבים מה קרה, מתי, למה. קצת משעמם, ולפעמים מעצבן ממש - במיוחד שבתכל’ס צריך לנסח את אותו מידע פעמיים: פעם אחת בשביל הפיסקה הראשונה ופעם שנייה בשביל כותרת המשנה. המם.

בכתיבה, אמם, נקרא לה יצירתית (כי ספרותית זה פשוט פלצני מדי), הסיפור שונה. אומנם שם יש קצת מרחב נשימה, אבל צריך להיות הרבה יותר זהירים מבכל מקום אחר. הפיסקה הראשונה בכל סיפור בכלל, והמשפט הראשון בפרט, הם החלקים הכי חשובים בו. הם צריכים להיות כאלה שימשכו מיד את הקורא פנימה, יתנו לו בדיוק את מינון המידע המדויק שיגרום לו לרצות להתעמק ולהבין על מה מדברים. סיפורים צריכים להתחיל בפואנטות, או ציטוטים מעניינים, או סתם משפטים מבריקים. כשמצליחים למצוא התחלה טובה לסיפור, זו הרגשה נהדרת. יש ימים ושבועות שלמים שאני מסתובב עם משפט מנצח שאני ממש ממש אוהב, אבל לא מצליח למצוא סיפור שיוכל להמשיך לו. יש גם את ההיפך, התסכול הגדול - רעיון טוב לסיפור, בלי שום מושג איך להתחיל אותו. לא מעט עלילות שהסתובבו לי הראש לגמרי נקברו בעקבות המחלה, ואני לא רוצה לחשוב כמה סיפורים של סופרים טובים באמת לא מצאו דרכם לנייר בעקבותיה.

אבל בבלוג? בבלוג מותר הכל. אולי לא לכולם, כמובן, אני די בטוח שיש לא מעט כותבים שמתייחסים לכתיבה בלוגאית כעיתונאית / יצירתית לחלוטין, ומחילים עליה את החוקים הנ”ל, אבל לא אני. הבלוג כאן בשבילי, הרבה יותר ממה שהוא בשבילו. לשמחתי הוא כבר הצליח לצבור, משום מה, את הכמה אחדות / עשרות של קוראים קבועים, שעוקבים אחרי מה שמתרחש כאן וכנראה יקראו את רוב מה שאני כותב (וגם אם לא, אין לי באמת דרך לדעת), ושגם אם יכנעו באמצע פוסט, או יחליטו מתישהו למחוק את עצמם מעדכוני ה-RSS, יתנו לי ברוב המקרים את האמון לקחת אותם גם מעבר לפיסקה ראשונה, ויסכימו לצלוח, נניח, דיבורים נרחבים על קקי, או סתם מה שנראה כמו התחלה של פוסט על כאבי ראש, כדי להגיע להמשך.

זה נחמד. זה מה שרציתי לכתוב. להתחיל במה שרוצים, בלי להתפשר בכל מיני עניינים פנימיים של מה מותר ומה אסור, מה צריך ומה לא. לפעמים בא לי לנסות זאת גם בפסקאות סיום, לכתוב פתאום קטע לא קשור, אבל זה, כך נראה, הרבה פחות מובן ונסלח.

בכל מקרה, הנקניקיה החריפה באמת הייתה חריפה, וגם הרגילה הייתה בסדר, אבל כנראה לא הייתי צריך לקחת אותן מלכתחילה, כי לא באמת הייתי רעב, ואני גם לא כל כך אוהב חרדל.

קקי זה עסק לא נעים. הוא חום, והוא מסריח, והוא נערם, והוא יכול להיות גם מוצק וגם נוזל. לפעמים חייבים להוציא אותו דווקא באמצע איזו סדרה ממש מעניינת בטלוויזיה, או סתם כשמבקרים בקניון ולא כל כך הגייני להשתמש בשירותים הציבוריים. לפעמים גם חייבים ללכת באמצע העבודה, ושם זה דווקא יחסית בסדר, כי בשלב מסויים מבינים איזה תא שירותים הוא קצת יותר סניטרי מהאחרים, ובאיזו קומה הכי פחות משתמשים בחדרי הנוחיות, אבל גם שם יש שאלות הרות גורל, למשל: האם זה רלוונטי לקחת חומר קריאה, נניח ספר או עיתון, לשירותים בעבודה? (אני חושב שלגמרי כן, אבל עדיין אנשים מסתכלים עליי מוזר לפעמים)

ההקדמה לא באמת קשורה לנושא של הפוסט. רק קצת. כולכם וודאי מכירים את מיזם ה”השקי-קקי”, מיכלים עם שקיות פלסטיק קטנות המפוזרים בערים, כדי לאפשר לבעלי כלבים פיתרון איסוף נוח לגללים של חיות המחמד שלהם. זה נחמד, זה נוח, וזה אפילו, בנוסף לקנסות בסכומים לא סימפטיים, הפך את הרחובות שלנו לאלה שקצת יותר קל לצעוד בהם מבלי להסתכן בקרצוף הסוליות ברגע שמגיעים הביתה. וזה נחמד.

האיור שממציאי השקי-קקי בחרו למיזם מציג סוליה רגע לפני המפגש הגורלי עם הקקי הסורר שלא נאסף. הסוליה הנ”ל עברה האנשה, והיא מדגמנת פרצוף מלא פאניקה וחוסר אונים. הו, האנושיות. בתכ’ס, אפשר להבין אותה.

אז זהו. שלא. אומנם במבט ראשון האיור נראה הגיוני, ואפילו אפשר להזדהות עם הסוליה המסכנה, אבל כשמתעמקים בעניין מגלים כמה עניינים לא ממש לוגיים.

הראשון ברור מאליו: נניח ואתם סוליות. הגורל האכזרי החליט שהפרצוף שלכם, בדיוק כמו בציור, הוא בתחתית הסוליה עצמה. לא נעים. עכשיו, נניח שקלטתם שבעל הנעל אליה אתם מחוברים לא ממש הבחין בחבילת השי הריחנית, ועומד, ממש עוד רגע, לגרום לכם להתפלש (!) בממתק החום. סביר להניח שהדבר האחרון שתעשו הוא הבעה מבועתת שכוללת פה פעור לרווחה ועיניים פקוחות באימה. אלא אם כן, אתם יודעים, הדברים האלה עושים לכם את זה, או שחשבתם שבאמת מדובר בערימת שוקולד, ולא יותר מזה.

נעמה, בין השתלטות על קונצרנים להתססת דירקטוריונים, ציינה עניין נוסף: נניח שוב שאתם סוליות. החיים שלכם וודאי די אומללים. כל היום אתם נדרכים, הלוך ושוב ושוב והלוך. אם אתם לא מסתדרים עם הנעל השנייה המצב בכלל עגום, זה בערך כמו להתקע עם תאום סיאמי שאתם לא ממש סובלים. אם חשבתם שהחיים שלכם כבני אדם לא פשוטים, חכו שתהיו סוליות. סוג של גיהינום.

ואם החיים כל כך קשים, סביר שתתייחסו לחרא המתקרב כאל ברכה. באמת. כל רגע אתם נחבטים בעוצה במדרכה קשיחה (ואם מי שנועל אתכם הוא שמן אז המצב בכלל לא נעים), כל הפרצוף שלכם כואב, העיניים מלוכלכות, בפה יש טעם מגעיל של שלוליות, ואז - היי! קקי! אז נכון, זה לא היגייני מי-יודע-מה, אבל בשלב הזה כבר לא איכפת לכם. זה ריפוד. זה רך. זה נעים. כמו לדרוך על כרית. כרית שיצאה מאיבר מוצנע של כלב, אבל היי, כרית!

לסיכום - המצב עגום. המסקנות הנ”ל גורמות למיזם השקי-קקי להראות חובבני במיוחד, ולכל עניין הקקי ברחובות להיות פתאום קצת יותר סימפטי. חבל שכל כך הרבה אנשים כבר משתפים פעולה עם החובבנים ואוספים אותו, בעצם.

כשזה נוגע לקומיקס האהוב עליי בכל הזמנים, אני די רגיש.

Bone של ג’ף סמית’ היא סדרת קומיקס עצמאית שהסתיימה לה לפני אי אילו שנים. היא סיפרה על שלושה בני דודים שהגיעו מ-Bonville אל עמק קסום, ונקלעו להרפתקה קסומה עם כל מיני מלחמות, דרקונים, נסיכות ושקרים. סגנון הציור הילדותי חשף את כישרונו העצום של סמית’ כמאייר בכלל וכקומיקסאי כפרט.

הגליון הראשון הוא דוגמא נהדרת לאיך מספרים סיפור בתמונות, איך בונים פריימים מושלמים, אך נותנים הרגשה של תנועה ושל זמן באמצעות ריבועי קומיקס. קשה לי להעביר כמה אני אוהב את הסדרה הזאת במילים, אבל, כאמור, תואר “הקומיקס האהוב עליי” זה לא משהו שהולך ברגל.

אז כן, אני רגיש לעניין. הידיעה על כך שהספר הראשון (מתוך תשעה) תורגם ויצא בעברית קצת משמחת אותי. בכל זאת, קומיקס בעברית, מתנה נהדרת לתת לאחייניות או לכל מי שלא שולט בעברית אבל מוכן לפתוח את הראש והעיניים ליצירה נהדרת ומרשימה. מצד שני, סקירה של החוברת הראשונה, שפורסמה במלואה בוואלה, מעלה תהיות.

למה Fone Bone הפך לבני בון? Phoney Bone הוא בלופר בון? ולמה הלוגו, שנמצא בעמוד הראשון, נראה כמו איזה לוגו של קומיקסים זולים שפורסמו בארץ בשנות השבעים?

ברור לי שיש בסדרה הזאת, ובמיוחד בעניין השמות, החלטות תרגומיות לא פשוטות. Bone לא עובד בעברית, אי אפשר לכתוב את המילה הזאת בכלל. אז הופכים את זה לבון, שכבר נשמע פחות טוב, וזה, נניח, לגיטימי. אבל אם כבר בון, למה לא פון בון? פוני בון? זה נשמע מגוכך, אבל הרבה פחות מסורבל מהתרגומים, שמוציאים מהשמות את הזרימה ואת האוויר. לא שאני חושב שהייתי יכול למצוא פתרונות יותר אלגנטיים. אבל עדיין. רגיש, כבר אמרנו?

בסופו של דבר, למרות עניין השמות ועוד כמה קטעים מתורגמים שלא מספיק זורמים לי (בניגוד לדיאלוג המקורי באנגלית, אני מסוגל, בימים טובים, לדקלם בעל פה), מדובר ביזמה די מבורכת. Bone! בעברית! האח! הידד! אני עדיין ממליץ למי מכם שמתמצא באנגלית לא להתפשר, ולקרוא בשפת המקור (במיוחד שניתן להשיג אוגדן שכולל את על הסדרה, על 9 הספרים שבה, בווליום אחד גדול ומרשים ובמחיר הגיוני לאללה) אם עדיין לא עשיתם זאת, אבל טוב לדעת שמעכשיו, הקומיקס האהוב עליי מדבר גם בשפת הקודש.

נניח ונבחרת גאורגיה מסיימת את האוליפיאדה וממש רוצה לחזור הביתה, רק מה, כבר אין לה בית. מה היא עושה? ומה גורל המדליות האולימפיות ש(אולי) השיגה? שאלות קשות, ללא ספק.